W W W . M U S I C P A Z . C O M
יום שישי ב' באדר א תשס"ה, 2005 .2 .11
מה שלום האוונגרדיסט
מאת דליה קרפל
צילומים: רלי אברהמי
העתיד של המוסיקה הישראלית הלא-פופולרית מת על אלביס ופרינס, מלחין כשהרדיו פתוח על אקטואליה, מכור למטקות בים, מתפרנס ממלצרות ב"לונדון מיניסטור", לא רואה מתי ואיך תהיה לו חברה וגר בכפר סבא אצל ההורים. קוראים לו אראל פז
עוד לפני קפה של בוקר
ורגע לאחר שיצא מהמיטה מתיישב אראל פז ליד הפסנתר שבחדר העבודה שלו ומנגן פרלוד או
פוגה של באך. לא, הוא לא פסנתרן כישרוני, והוא שמח שאין אף שכן מקצוען בשכונה,
"שבטח היה סובל מהאינטרפרטציות שלי".
פז, בן 30, הוא מלחין שכותב מוסיקה בת זמננו וגר בדירת הוריו שבכפר סבא, למרות גילו
המתקדם, בעיקר מכיוון שאין לו כסף. לכן הפסנתר שלו "מצ'וקמק להחריד, כל פסנתר ברים
שווה יותר". אבל הוא חייב להתחיל את היום בפריטה כי את המוסיקה הוא לא יכול לצרוך
רק דרך האוזניים. "חייב גם דרך האצבעות".
עד לא מכבר הוא עבד בבית הקפה "מילקי שופ" בלונדון מיניסטור בתל אביב, אבל לפני
כשבועיים התפטר בפעם המי יודע כמה. הוא עובד שם לסירוגין כבר כעשר שנים, אבל בכל
פעם שנופל עליו פרס כלשהו הוא מתמסר רק להלחנה. והנה, ב-31 בינואר חולקו בתיאטרון
גבעתיים פרסי אקו"ם בתחומי המוסיקה הקונצרטית, הספרות והשירה. פז חזר הביתה עם
המחאה בסך עשרת אלפים שקל על יצירה קונצרטית שהגיש בעילום שם. היצירה שלו, "A Fish
with No Name", התברכה, לדעת השופטים, ב"כתיבה מעולה לכלים המשלבת הומור, מקוריות
ומבנה משכנע והולם" (בקטגוריה הזו היו עוד שני זוכים, המלחינים הצעירים אבנר דורמן
ובנימין יוסיפוב).
אראל פז ב"מילקי שופ". אני לא משפריץ את היצירות, להיפך, אני חובט קשה בכל תו ותו עד שהוא יושב היטב ולא יכול לזוז
וירטואוז במטקות
הוא גבוה ודק ובעל גוונים ג'ינג'יים. בראיון עישן בשרשרת, אבל בסופו העיר שהוא בכלל
לא מעשן. רק לפעמים, כשהוא נדרש להשתתף באירועים חברתיים. פז הוא בחור מצחיק
והאירוניה שלו מושחזת. השיחה החלה בדיון על הווירטואוזיות שלו ושל בני משפחתו דווקא
במטקות. "אני נצר למשפחה של שחקני מטקות". אמו, רחל, היא "שחקנית מדופלמת", וכך גם
אחיה, גדליה בוכבינדר, ואביו, אלי, מורה דרך במקצועו. מילדות הוא מבלה על חוף
זבולון בהרצליה בכל שישי-שבת עם המשפחה. מטקות הן הספורט שלו, הדרך שבה הוא מנקה את
הראש. עכשיו הוא בן יחיד בבית. אחותו הבכורה שרית, ארכיאולוגית ומדריכת טיולים,
עזבה את הבית ואילו הצעירה, ניצן, מטיילת בעולם.
עשר יצירות כתב מאז סיים את לימודיו בתיכון
תלמה ילין, רובן קאמריות ואחת תזמורתית. "אני לא משפריץ אותן. להיפך. אני חובט קשה
בכל תו ותו עד שהוא יושב היטב ולא יכול לזוז", הוא אומר. לשאלה אם עשר יצירות זה
הרבה או מעט, הוא משיב שיצירות תזמורתיות לוקח הרבה זמן לכתוב והסיכוי שיבוצעו
קלוש. "דווקא היצירה לתזמורת סימפונית הקודמת שכתבתי ב-2000, 'מים', קיבלה ביצוע
אחד נפלא - ואחד נורא. תזמורת 'אודנסה' (Odense) הדנית ביצעה אותה לפני כשנתיים
בדנמרק. המנצח, בן מחזור שלי בתלמה ילין בשם גיא פדר, ניצח על התזמורת ודאג שהביצוע
יהיה ראוי. לא היה לי כסף אז לא נסעתי לקונצרט אבל בדנמרק מקליטים חי באולם
הקונצרטים. שלחו לי את הדיסק והביצוע היה נפלא".
הביצוע השני היה בארץ, ולדבריו היה טראומתי. הוא הגיש את "מים" בעילום שם לתחרות "ליברסון"
של איגוד הקומפוזיטורים בישראל ב-2000, עלה לגמר ואף זכה בפרס בסך 12 אלף שקל (זכתה
גם היצירה "קול השתיקה" של המלחינה נורית יוגנד). "הסימפונית חיפה היתה אז בתקופה
רעה. היו להם בעיות תקציביות והמשמעת התרופפה ויצא שהביצוע של 'מים' היה נורא. אמנם
קיבלתי פרס כספי, אבל הדבר המשמעותי הוא הביצוע של יצירה שלך, ובמקום פרס קיבלתי
סטירת לחי. מה גם שזה היה ב-28 בספטמבר 2000, ערב עלייתו של שרון להר הבית ותחילת
ה'חגיגות', ומאז אותו יום לא ראיתי יותר את ידידי נאסר שעבד איתי בבית הקפה".
יצירות שסוגרות חשבונות
הוא מבלה את רוב היום בבית, ויוצר מוסיקה בכל רגע פנוי. "אני משתדל לעבוד במשרה
מלאה כשאני הבוס של עצמי. כל יום אני מושיב את עצמי בחדר. לבן אדם מהצד זה ייראה
כאילו אני מתבטל. הרבה שעות של בהייה בתווים עם איזה ניסיון לבחון מה זה ואם זה
הדבר הנכון. מצד שני יש הרבה שעות טכניות, להריץ כל מיני היפוכים של מוטיווים ולמלא
את הדף בווריאציות של חומר בסיס. אני כותב על נייר וגם במחשב (במעבד תווים).
"ההדמיה של המחשב", הוא ממשיך, "עוזרת להרגיש את הפרופורציות של מבנה היצירה, אם כי
יש מלכודת בכתיבה בעזרת המחשב. אין כמו לחדד את העיפרון ולעשות עבודה על הנייר. אני
לא שומע את היצירה בראש לפני שאני כותב, אבל אני כבר יודע איזו תוצאה אקבל
מהצירופים של הצלילים עם הכלים השונים".
אם זה עניין טכני, למה אתה בעצם כותב מוסיקה?
"בהרבה מובנים המקצוע הזה הוא מאוד טכני. אני כותב כי זה עונה על הצורך שלי להתבטא
בצורה אישית ומקורית. למרות שכבר עשו הכל, יש שם עושר. זה קצת כמו עבודה של מדען.
אני סקרן להגיע ולראות מה הלאה. אני לא חושב לינארית ומתקדם מצליל לצליל. אני יותר
כמו פסל שלוקח חומר ומתחיל לעצב אותו. הרבה פעמים אני זורק רעיון קטן ואני עסוק כל
הזמן בלהרחיב אותו. אני מניח שנולדתי עם פוטנציאל וגם קיבלתי עידוד מן הסביבה. כבר
בקונסרבטוריון בכפר סבא, כשניגנתי בכינור, התעקשתי בקונצרט בסוף שנה א' לנגן משהו
שכתבתי בעצמי".
מה אתה בעצם עושה במוסיקה שלך?
"אני לא חושב בכיוון של התפתחות של קו מלודי ברור אלא יותר במרקמים. מהלכים
הרמוניים פשוטים ומסורתיים הם נקודות בסיס במבנה של היצירה, ואז כאילו הם נטמעים
ולא מורגשים. כלומר, אני מנסה להחביא אותם. מה שהכי חשוב לי זה להיות מקורי במוסיקה
שלי. אני לא יכול להצביע על השפעות ספציפיות של טכניקות של קומפוזיטורים אחרים. אני
מקווה שאי אפשר לומר שיצירה שלי נשמעת כמו יצירה של גיורגי ליגטי או של לוצ'אנו
בריו. אפילו שכבר עשו הכל במוסיקה אני מנסה ליצור משהו אחר. כל ההגדרות - מודרני
ולא מודרני, פוסט-רומנטי וניאו-רומנטי - הורגות אותי".
ואם בכל זאת אתה נדרש להגדיר?
"כמעט כל מוסיקה טובה היא פילטר של מוסיקה אחרת בתוספת אמירה אישית ומקורית. בדרך
כלל אני מוצא את הטריגר לכתיבה בחוויות וזיכרונות אישיים, ולפעמים אני מנצל את זה
גם ל'סגירת חשבונות' עם הסביבה ועם עצמי. זו גם הסיבה כנראה שלא כתבתי עדיין 'אלגיה
לקורבנות הטרור', או יצירה לרגל 60 שנה לשחרור אושוויץ. היצירה 'בשכונה' (לחליל,
פסנתר וקונטרבאס) מוקדשת לשכני הרועשים. היא בנויה ממרקמים של מוסיקה 'מודרנית'
ונשענת על מהלכים הרמוניים 'מסורתיים' ופשטניים במכוון שנותנים מין בסיס מוכר-נסתר
למאזין הממוצע, אבל מעוררים עניין גם אצל המאזין המתקדם יותר ואצל מבצעים.
"ביצירה 'באך בחושך' לקלרינט, ויולה ופסקול אלקטרוני, פירקתי מוסיקה של באך לתבניות
מלודיות קטנטנות שנמשכות פרקי זמן ארוכים מאוד. הרעיון נבע מזיכרון שהיה לי מימי
התיכון כשבסופה של איזו מסיבה, כשכולם כבר היו גמורים ורדומים התיישב אחד החברים
וניגן בצ'לו סוויטה של באך. סתם ככה. בארבע בבוקר. ברביעיית הפסנתר 'ברוקנרס פורס'
ניסיתי להעביר את החוויה שעברה עלי כשניגנתי לראשונה בתזמורת סימפונית במתא"ן
(מפעלי תרבות ואמנות לנוער)".
זה מה שקראת בלשונך בתוכניה זיכרון ילדות "מוסיקלי"?
"כתלמיד כינור בן 13, השתתפתי במחנה קיץ של מתא"ן ושם ניגנתי לראשונה בתזמורת
סימפונית של עשרות בני נוער. תחת שרביטו של המנצח והמלחין רב-הפעלים פרופ' עמי
מעיני התזמורת עבדה קשה כדי לנגן את הסימפוניה הרביעית של ברוקנר. זיכרון המפגש
הראשון והמרגש עם מוסיקה סימפונית, כמו גם אנקדוטות שנחרטו בזיכרוני והקשורות
בעיקרן לאישיותו הבלתי מתפשרת של המנצח, שימשו לי כחומר גלם רעיוני ורגשי בכתיבת
היצירה. המוטיב הפותח מן הסימפוניה הרביעית של ברוקנר, מופיע לאורך היצירה בצורה
נסתרת, ומגיח בהדרגה".
פז. זה קצת כמו עבודה של מדען
מבקר המוסיקה נעם בן זאב מוצא ביצירות של פז
חתירה ליופי. "הן תמיד יפות, מושכות את האוזן, לא מרתיעות", הוא אומר. "היופי
המוסיקלי חשוב לו, והוא נוכח בכל פראזה. במסורת המוסיקלית 'יופי' הוא מושג שמשתייך
בעיקר לרומנטיקה, לכן לא הייתי מגדיר את פז 'אוונגרדיסט'. האוונגרד מבקש להתריס
ולאתגר את החושים בצלילים חדשניים, ולכן מוצאים בסגנונות אוונגרדיים למיניהם
צרימות, אגרסיוויות, 'לכלוך' כביכול, ולא רוגע או נעימות.
"יחד עם זאת, פז הוא גם לא רומנטיקן. האינטואיציה שמכוונת את המוסיקה שלו היא
אימפרסיוניסטית. כלומר, קשורה לצבעים תזמורתיים, לגווני צליל, לסוג של ערפול מלודי
והרמוני. ההתייחסות שלו לתכנים חוץ-מוסיקליים היא אימפרסיוניסטית במובהק - זה בא
לידי ביטוי גם בשמות יצירותיו, כמו 'מים', שמחולקת לפרקים בשמות 'ים', 'נהר' ו'גשם'.
אי אפשר להתעלם מהמחווה למלחין האימפרסיונסט דביסי וליצירתו האימפרסיוניסטית 'הים'
על שלושת פרקיה".
אצבעות זריזות
עטור פרסים ושבחים, אומר פז שההישג הגדול ביותר שלו הוא דווקא "העובדה שלפני שנתיים
ביצע 'אנסמבל המאה ה-21' (שייסד דן יוהס) פה בארץ יצירה לזמרת ואנסמבל שכתבתי בזמן
הלימודים באקדמיה למוסיקה בירושלים. ההישג מבחינתי היה עצם העובדה שזה לא היה פרס
כלשהו, אלא 'סתם' קונצרט רגיל בסדרה של אנסמבל מקצועי שמתמחה במוסיקה בת זמננו.
העובדה שבכלל יש אנסמבל כזה מקצועי שפועל כבר 14 שנה ברציפות פה בארץ היא ממש נס".
ב-2000 הוא סיים את לימודי התואר הראשון באקדמיה למוסיקה בירושלים, במהלכם למד
קומפוזיציה אצל ד"ר ארי בן שבתאי, לו הודה באופן מיוחד כשקיבל את פרס אקו"ם בסוף
ינואר. הלימודים היו מעניינים, אך הוא חש שהאקדמיה "מסרסרת את האינטואיציה" ולכן
החליט לא להמשיך ללימודי תואר שני או דוקטורט.
הוא קיבל לא מעט מלגות, כולל מלגת קרן התרבות אמריקה-ישראל, ובין שלל הפרסים בולטים
פרס ראשון ופרס הקהל בתחרות שנערכה בסיאול, קוריאה ב-2001 על יצירתו "בשכונה".
יצירתו "ברוקנרס פורס" זכתה בפרס "אירינו" בפסטיבל של איגוד המלחינים האסיאתי שנערך
בארץ ב-2004 ("קיבלתי 1,000 דולר והלכתי לרופא השיניים").
יצירותיו בוצעו גם בפסטיבל MATA בניו יורק ב-2003, תחת חסותו של המלחין פיליפ גלאס,
שאליו לא הצליח להגיע. "בקונסוליה האמריקאית בתל אביב התעמרו בי וסירבו לתת לי
ויזה, למרות שהפסטיבל הזמין אותי לביצוע של 'בשכונה' בקונצרט הפתיחה שלהם. הם אמרו
שלא הוכחתי קשרים סוציו-אקונומיים לישראל, שזה ילדים ותלוש משכורת".
הוא נולד בכפר סבא ב-1974. בכיתה א' ניגן בחלילית כמו כולם. המורה בקונסרבטוריון
בכפר סבא אמר לאמו שלילד יש אצבעות זריזות במיוחד. "אבא בדיוק היה במלחמת לבנון
ואמא רשמה אותי לשיעורי נגינה בכינור, בהמלצת המורה". קנו לו כינור רבע (כינור
לילדים). "הנגינה לא היתה כמו חוג קרטה. הרגשתי שזה יותר מזה. אולי כי נגינה
בחלילית ובכינור לא היתה כל כך פופולרית בקרב הילדים. הייתי קם בשש בבוקר להתאמן
וכדי לא להפריע לשכנים ניגנתי בכינור עם עמעם. קמתי מוקדם כי לא רציתי לוותר על
הכינור, אבל גם לא רציתי לוותר על החברים והכדורגל אחר הצהריים. ההתמדה באה ממני.
לא באתי מבית שהכריחו או בדקו כמה התאמנתי. מאוחר יותר כשלמדתי ב'תלמה ילין' וכאשר
פגשתי מוסיקאים שהתחנכו ברוסיה, קינאתי בהם שדחפו אותם להתאמן עוד ועוד".
תחילה ניגן בכינור ובהמשך בוויולה. בעידודם של המלחינים איתן שטיינברג, נעה גיא
ואייל אל דור החל בלימודי הלחנה מסודרים. מעבר לתוכנית הלימודים המקובלת במגמת
המוסיקה בתלמה ילין, הוא למד קומפוזיציה אצל פרופ' סרג'יו נטרא. בתלמה ילין לא היתה
מגמת קומפוזיציה ולכן לקראת בחינות הבגרות הוגשה בקשה מיוחדת למשרד החינוך כדי שפז
יוכל לכתוב חמש יצירות לרסיטל הגמר של הבחינות, במקום לנגן חמש יצירות.
הוא מתעקש שהיה "ילד די נורמלי עד התיכון. הייתי יורד לשחק כדורגל עם החברים, אם כי
לא הייתי דומיננטי במיוחד בעניינים האלה. אבל רציתי להיות עם החבר'ה. כבר מגיל צעיר
היה לי ברור שאני לא רוצה להופיע, או להיות סולן. לא אהבתי את העניין של לעמוד על
במה ולהסתנוור מהאורות. מה גם שהרגשתי שזה לא יהיה ביטוי מקורי כי כשאתה פרפורמר
אתה קודם כל צריך לבטא יצירה של המלחין - ולבטל קצת את עצמך. כשגיליתי שאני יכול
לכתוב ולחכות שאחרים ינגנו, זה היה גילוי נפלא".
איך גילית?
"בתלמה ילין היה מורה מצוין בשם אייל אל דור שלימד סולפאז' והרמוניה והוא 'הגדיל
ראש', כלומר עשה דברים שלא היו בתוכנית הלימודים, כמו סדנאות אחר הצהריים למי שרצה
לכתוב מוסיקה. הוא היה כבן 30, והיה מלחין בראשית דרכו ותלמיד של המלחין הנודע אבל
ארליך. אל דור עודד אותי ודחף את עניין הכתיבה. יום אחד הוא התאבד בירייה. הייתי אז
בכיתה י' ונכנסתי מזה להלם מוחלט.
"בדיוק כתבתי אז יצירה ראשונה, בעידודו של אל דור, והייתי עדיין בהרכב של מתא"ן,
וניגנתי בכינור. רביעייה היתה אמורה לבצע יצירה שלי והיינו בחזרות בחיפה לקראת
הקונצרט שהיה אמור להיות ביום ראשון בערב. דווקא באותו סופשבוע הוא בחר להתאבד. אני
זוכר שמישהי שלמדה איתי סיפרה לי שהוא התאבד וכל הדרך באוטובוס לכפר סבא היו לי
דמעות, ואיתן שטיינברג החזיק לי את היד. שבוע לפני זה הלכתי עם אל דור לקונצרט
חגיגי לכבוד שנתו ה-70 של אבל ארליך וסיפרתי לו על הקונצרט בחיפה, והוא אמר שהוא
גאה בי ושהוא כמובן יבוא. זה לא היה עניין של הברזה, ההתאבדות שלו ערב הקונצרט.
"זה פשוט מאוד כאב, אבל אני לא כועס עליו. הוא היה דמות כה מרשימה והוא היה מי
שעודד אותנו להלחין. אחר כך היה לי משבר ולא התרכזתי כל כך בכתיבה. עבר זמן והתחלתי
ללמוד אצל סרג'יו נטרא והיתה בינינו כימיה נפלאה. במשך שלוש שנים באתי אליו כל שבוע
לשיעורי קומפוזיציה. הוא היה ליברלי ונתן לי חופש רב".
האם זו הסיבה שאתה מעדיף לעבוד בעבודות מזדמנות ולא ללמד?
"ללמד זה אחריות רבה, כי יש לך הכוח לשנות לאנשים את החיים. אל דור היה מיסיונר של
המקצוע, והוא בא לתלמידים שלא ידעו שיש אפשרות להיות קומפוזיטור ופתח להם צוהר. כל
המורים שהיו לי אחריו אמרו לי שהמקצוע קשה ושהפרנסה לא קלה ושאין כסף ושלא אהיה
מבסוט. אל דור לא אמר את זה. הוא רק דיבר על הצדדים הטובים שבהלחנה, ובסוף הוא הכי
התקשה מכולם והתאבד. הבנתי שהוא גם השמיד את יצירותיו לפני שהתאבד. לא מזמן הספרייה
של האקדמיה למוסיקה בירושלים הוציאה למכירה ספרים וחוברות, ובהם היתה חוברת תווים
עם סונטות לכינור שהיתה שייכת לו. ידיד רכש אותה עבורי, ואני שומר אותה למזכרת.
"כרגע אני בתקופה טובה ודברים נראים לי אופטימיים, אבל הבחירה במקצוע הקומפוזיציה
היא לא כל כך שפויה ואינה מבטיחה דברים טובים. אני חי בבית ההורים כי אני לא מתפרנס
כראוי. לאחרונה עבדתי עבודה חלקית באוניברסיטה הפתוחה והכנתי דיסקים של תוכניות
לימודים. פרויקט חד פעמי, 33 שקל לשעה. עבדתי פעמיים בשבוע ב'מילקי שופ', בבר
ובמטבח. לפני כשנתיים עבדתי באקו"ם וזה היה הניסיון הראשון שלי לעבוד במשרה מלאה,
כמו אנשים נורמלים".
נו?
"באקו"ם היו נחמדים והסכימו שאעבוד משש בבוקר עד שתיים בצהריים. עבדתי בבטן האונייה
עם ועשיתי רישומי שידור של קול המוסיקה. הרווחתי מספיק כדי לעזוב את בית ההורים,
אבל ידעתי שלא אחזיק שם מעמד ובאמת עזבתי וחזרתי לבית הקפה. ההורים שלי נחמדים ולא
חטטנים, ומאחר שאני הילד היחיד שלא עזב את הבית יש לי חדר עבודה וחדר שינה. מצד
שני, בשנה האחרונה היתה עלייה מרשימה בהכנסות שלי. בפעם הראשונה הזמינו ממני יצירה
לתחרות האביב 2005 של קרן התרבות אמריקה-ישראל, 21 דקות אורכה, ושילמו 2,500 דולר.
במשך שלושה חודשים יכולתי להרשות לעצמי להתרכז רק בכתיבה. אף פעם לא הייתי פריק של
כסף או של מותגים, ואני גם לא פריק של בגדים".
כשאתה מסיים להלחין יצירה אתה מתחיל לחזר על פתחיהם של מנצחים או עורכות בקול
המוסיקה. מה עושים בעצם?
"אני מחפש הזדמנויות. למשל באינטרנט. אם אני שולח את היצירה להרכב מוסיקלי
בטייוואן, יש לי יותר סיכויים מאשר כאן בארץ. עד היום הזמינו אצלי יצירות בלי לשלם.
'נשמח לנגן', אמרו לי, ודבר כזה מדרבן לכתוב. ברור שהשאיפה בגדול היא להגיע למצב
שיזמינו יצירה וישלמו. השנה הבטיחה שרת החינוך והתרבות, לימור לבנת, תקציבים
מוגדלים לטובת ביצוע והזמנה של יצירות חדשות ממלחינים ישראלים. יכול להיות שאני
טמבל שאני מקווה שמשהו מהסוג הזה ייפול בחלקי אבל אני מקווה".
לא תעשה טלפונים?
"אני לא כל כך מכיר אנשים, ולא תמיד נעים לי ליחצ"ן את הדברים שלי. לפעמים אני סוגר
דיסק במעטפה ופשוט שולח. שלחתי לפני שבוע מעטפה למנדי רודן עם פרטיטורה של יצירה
תזמורתית, וצירפתי דיסק עם הביצוע של 'מים' מדנמרק. יצירות נועדו ליותר מביצוע אחד.
אין לי דיבור אישי איתו ולא אטלפן. ההחלטה שלו. הרבה פעמים אני שולח יצירות לחוץ
לארץ. אני שולח בעילום שם והם לא יודעים אפילו מאיזו מדינה אני. אני מתפקד כמו
הוצאה לאור קטנה. פעם בכמה זמן אני עושה כמה חבילות, שולח ומקווה לקבל תשובה. פעם
בכמה זמן אומרים לך 'בוא תעלה על מטוס'".
וברדיו?
"אמרתי לך, אני מפעל של אדם אחד. אני הפועל השחור וגם הבוס וגם היחצ"ן והמעצב
הגרפי, ואני גם עושה לעצמי קפה. בזמנו עשיתי חבילה של דיסקים לכל עורך תוכניות
ברדיו, צירפתי פתקה קטנה ושלחתי. זמירה לוצקי מקול המוסיקה משמיעה בימי חמישי ב-11
בלילה מלחינים ישראלים, והיא הזמינה אותי לאולפן. היא עושה עבודת קודש בלהשמיע
מלחינים ישראלים. הישיבה באולפן היתה חוויה. לא יוצא לי לשמוע מוסיקה שכתבתי ויצא
שבמשך כשעה שמעתי סיכום של הדברים שעשיתי עד כה, והייתי מבסוט לאללה. בדרך כלל יש
לי תחושה שלא עשיתי כלום והפתיע אותי שעשיתי די הרבה. כל יצירה שלי זכתה לביצוע או
לאיזה שהוא פרס".
יש אופציה שאשאר לבד
אין לו בת זוג כבר הרבה זמן. הוא אומר שנשים מתקשות להבין אותו ואת צורת חייו ודי
מהר מנתקות את הקשר. אבל הוא ממש לא מודאג. אין לו חלום על בית-משפחה-ילדים-כסף.
"אני רגיל היות לבד. טוב לי לבד. בשבילי זה מצב צבירה אידיאלי. בטח שיש לי צורך
בקשר ובאהבה, אבל ברמה של מערכת יחסים הרגשתי לא מובן. עוד כילד אהבתי להיות לבד.
הורי נסעו להמון טיולים והיו לוקחים אותי. בגיל שמונה אמרתי להם: 'סעו לבד. אני
נשאר בבית'. זה היה נפלא לקבל את כל הבית לעצמי".
מה אומרים הוריך?
"הורי מכבדים אבל לא מבינים את מה שאני עושה. הם לא במקצוע והם לא יודעים להעריך את
מה שעשיתי, כך שהאמונה שלהם בי עיוורת. הם סומכים עלי שאני יודע מה אני עושה. אני
חושב שאני יודע. אז יש אופציה שאשאר לבד, בלי בת זוג וילדים, וזה לא נראה לי תרחיש
קיצוני אלא סביר מאוד".
בינתיים הוא שמח שהוריו לא מנפנפים אותו מהבית. "לקח לי שנים להגדיר את עצמי
מקצועית כמלחין. רק לאחר שהשלמתי תואר ראשון באקדמיה למוסיקה ואחרי תחרות 'ליברסון'
העזתי לומר שאני מלחין, אבל ההגדרה עדיין בעייתית ומחייבת. סך הכל אני לא חושב שיש
לי יכולות כל כך גבוהות בהשוואה לגדולי המלחינים בתחום".
מעניין אותך להיות חדשן, פרובוקטור?
"חדשנות היא דבר חשוב, אבל מכיוון שהכל כבר נעשה, אני מאמין שהמשימה שלי בתור מלחין
היא לנסות למצוא ולפתח את השפה האישית שלי בתוך כל הבלגן הזה, ובמובנים מסוימים זה
הרבה יותר קשה מלהיות חדשן. כנראה שאני גם לא פרובוקטור מי יודע מה. בעיקר בדמיון.
סרקזם דווקא יש אצלי במוסיקה די הרבה, כשאני משתמש בחומרים מוכרים כמו הנושא הראשון
מהסימפוניה הרביעית של ברוקנר בתוך הקשר שונה לחלוטין מהמקור. לייצר פרובוקציה
בעזרת המוסיקה עצמה זה עניין לא פשוט, וגם אז יבחינו בה רק אותם מתי מעט שיתעמקו
ביצירה ויחפשו את ההקשרים. דווקא יש מלחין אחד שתמיד מברך אותי בקריאת 'מה שלום
האוונגרדיסט?' כשהוא פוגש אותי. בהתחשב במה שקורה היום בסצינה, אני חושב שהוא לא
ממש טועה כשהוא קורא לי ככה. אני חושב שהיום זה בסדר ומוסרי לכתוב מוסיקה בכל שפה,
בתנאי שזו האמת של המלחין, שהוא חיפש אותה וזה מה שהוא מצא".
לאיזו מוסיקה אתה מאזין כשאתה לא כותב?
"אני פרינסולוג מדופלם, ויש לי חיבה עמוקה לפרינס. מוסיקה אני שומע בעיקר כשאני
נוהג. הסימפוניות של מהאלר, אלוויס פרסלי המוקדם. לד זפלין וביטלס וגם ישראלים כמו
ערן צור, קורין אלאל, אריאל זילבר, שאותו אני יכול לשמוע רק שר. כשהוא מדבר אני
חוטף חררה. הדג נחש, תקליטי בכורה של כרמלה גרוס וגנר ואתי אנקרי. אוהב ומעריך את
ביורק, החיזרית האיסלנדית המקסימה, ואת חבורת הגולשים הנרקוטיים מקליפורניה רד הוט
צ'ילי פפרס. בבית אני שומע רדיו. לפעמים קול המוסיקה ולפעמים תוכניות אקטואליה. אני
מסוגל לכתוב מוסיקה כשהרדיו פתוח, כמה שזה מזעזע. אני כבר רגיל לעבוד עם כל הרעשים
מסביב. רגעים נדירים אני בחדר ויש שקט. תמיד איזה מסור מנסר ונכנס לפריים של
השמיעה. יום הכיפורים הוא היום היפה בשנה. אה, וכבר כמה חודשים שאני כל הזמן שר
לפינצ'ר שלי מושון: 'מ-י א-ו-ה-ה-ה-ב א-ו-ת-ך י-ו-ת-ר מ-מ-נ-י-י-י-י-י?'" *